” הם דופקים בכוח על דלתי, אבל אני לא פותח, אני שומר על שקט”, האיש המדבר בטלפון עוצר לרגע כדי לנשום, וממשיך – “אבל אני בסדר”. זהו רשיד אל-עווייס, סוחר שיש בן 40 מאיחוד נסיכויות המפרץ, שהגיע בשבוע שעבר למומבאי לרגל עסקיו.
רשיד, מוסלמי וערבי, היה אחד מבני הערובה שנקלעו לפיגועי הטרור שביצעה כנופיית פושעים מוגי לב. את הדברים הללו אמר ביום חמישי בערב לטלוויזיה של דובאי, מחדרו בבית המלון טרידנט-אוברוי, שבו היה כלוא מאז תחילת המתקפה. איחוד נסיכויות המפרץ היתה כמובן אחת המדינות הראשונות שהוקיעו את “הפשע המתועב”.
מצבה של איחוד הנסיכויות הוא יחיד במינו: קשריה עם הודו נמשכים זה מאות שנים, והקהילה ההודית השלווה החיה בשטחה מהווה את קהילת הזרים הגדולה ביותר שם. המועצה האיסלאמית העולמית, המורכבת מ-56 מדינות, גינתה אף היא את התקפות הטרור והכריזה ש”מעשי אלימות אלה סותרים כל ערך הומני”. הארגון הוסיף ואמר, כי “אין דבר שיכול להצדיק מעשים אלה” – וזהו משפט המפתח כאן.
מאז ההתקפות המתועבות של 11 בספטמבר חיים מוסלמים מתונים בחרדה מתמדת מפני הישנותם של “פעולות קדושות” כאלה, שבהן משמשת הדת שלהם, שמשמעותה שלום, עילה למעשי זוועה. למעשה, הם פולטים אנחת רווחה בכל פעם שמתברר, כי האחראים למעשה אלימות כלשהו אינם בעלי רקע איסלאמי פונדמנטליסטי; כך היה בעת הטבח באוניברסיטת וירג’יניה-טק באפריל 2007, שבו 32 בני אדם, רובם סטודנטים, נרצחו על ידי אזרח דרום קוריאני.
ראוי להזכיר, שכמו רשיד אל-עווייס, גם המוסלמים הם קורבנות של מעשי טרור ושקיימים ארגונים לא איסלאמיים המבצעים מעשי טרור, כמו המחתרת הבסקית בספרד או הנמרים הטמיליים בסרילנקה, ארגון האחראי למותם של יותר מ-60 אלף בני אדם וליותר מ-200 התקפות טרור, שבאחת מהן נהרג מי שהיה ראש ממשלת הודו – רג’יב גאנדי.
מבצעי התקפות הטרור במומבאי לא יכלו לבחור סמל מובהק יותר של הומניזם מאשר הודו, על הפסיפס האתני המופלא שלה – פסיפס שימשיך לזהור למרות הפשעים שמבצע מיעוט לא מייצג, ה”חוטף” את האיסלאם בכל פעם שהוא אינו יכול לסבול את העליבות שבקיומו.
הודו היא אומה גאה, שבה הרוב ההינדי חי בהרמוניה עם מיעוטים רבים, כגון המיעוט המוסלמי, ושבה הם גם יכולים לשגשג. זוהי מדינה שבה ילד בשם עבדול קלאם, שמכר עיתונים כדי לשלם בעבור לימודיו, נהפך לנשיאם של מיליארד בני אדם. שבה בחור צעיר, בוגר אוניברסיטת סטנפורד בשם עזים פרמג’י, הצליח להפוך עסק משפחתי כושל לענק ההיי-טק העולמי Wipro, ושבה ילד מוסלמי יתום בשם שארוק חאן נהפך לכוכב קולנוע ונישא לאשה הינדית ובביתם מכבדים את שתי הדתות.
אבל החשוב מכל – הודו היא מדינתם של נשים וגברים מן השורה, הינדים, נוצרים ומוסלמים, הקמים בכל בוקר ויוצאים ליום עבודה ארוך וקשה, כדי לשפר את חייהם של בני משפחותיהם.
החזון ההומניסטי הזה אינו עולה בקנה אחד עם תפישת העולם של טרוריסטים, בריונים שטופי מוח, שגם הם קמים בבוקר ועוזבים את בני משפחותיהם – כדי לנהל מסע רצח.
אין די בכך שמוסלמים מתונים יתקוממו נגד מסע הטרור במומבאי, כפי שהתקוממנו כנגד התקפות הטרור בניו יורק, בעמאן, בלונדון, במדריד, בבסלאן,
בירושלים, בבגדאד ובמקומות רבים נוספים. זו העת לקום ולומר דברים חד-משמעיים נגד מי שגזלו מאתנו את דתנו, ולהשיבה חזרה לידינו.
המוסלמים חייבים להרים את קולם נגד הפשעים הללו, ומדינות איסלאמיות חייבות לפעול מבעוד מועד כדי להקדים תרופה למכה. המדינות האיסלאמיות חייבות לפתוח במתקפת מנע נגדה הטרוריסטים הללו, וחשוב מכך – נגד המעודדים אותם. יש לשלוח לחינוך מחדש את המטיפים המוסלמים שאינם מגנים את הטרור, או ליטול מהם לחלוטין את סמכותם, ואילו את אלה המצדיקים את הטרור על רקע סכסוכים מסוימים יש להשתיק, משום שהארס שהם מפיצים ישוב לרדוף אותנו מחר.
גם אמצעי תקשורת יכולים לסייע במאבק בתעמולה שמפיצים הטרוריסטים. סיפוריהם של פונדמנטליסטים שחזרו בהם צריכים להיות מופצים בקרב המיעוט הלא משכיל. המסר שלנו חייב להיות ברור: “מעשי אלימות אלה עומדים בסתירה מוחלטת לכל ערך הומני, ואין דבר שיכול להצדיקם”.
הכותב הוא איש עסקים משארג’ה, אמירות בנסיכויות המפרץ, ובוגר האוניברסיטה האמריקאית בפאריס
This article originally appeared in Haaretz on December 1, 2008. A screenshot of this article can be downloaded here.